החלטה בתיק רע"פ 5819/05

           בפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 541/04 ביום 5.6.05, לפיו התקבל ערעור המשיבה על פסק- דינו של בית המשפט לנוער בראשון-לציון בת.פ. 761/03.

           המבקש, אשר היה קטין בעת ביצוע העבירה, הורשע על-פי הודאתו בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) ו-(2) וסעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), זאת בגין אירוע בו תקף יחד עם אחר, ובהיותו מצויד בסכין, שני מתלוננים בגין סירובם לאפשר לו להשתמש במכשיר הפלאפון שלהם. במהלך התקיפה האמורה דקרו המבקש ושותפו את אחד המתלוננים בבטנו התחתונה ובעכוזו. בגין דקירה זו הובהל המתלונן לבית החולים, נותח, ובוצעה בו כריתה חלקית של דופן המעי הדק.

           לבקשת המבקש צורפו להליך זה שבעה הליכים נוספים, אשר היו תלויים ועומדים כנגדו בגין עבירות שונות בהן הודה המבקש, אשר בוצעו אף הן בעת שהיה קטין, וביניהן עבירות רכוש שכללו גניבת קסדה משטרתית, פריצה לרכב, גרימת נזק לרכב, גניבת אופנוע וחטיפת תיק מקשישה; עבירות של נהיגה בלא רישיון וביטוח; עבירות סמים, כולל הספקת סם לקטין אחר; עבירת סחיטה; שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות.

           במהלך הדיון בעניינו של המבקש בפני שתי הערכאות, הוגשו מספר תסקירי מבחן, מהם עולה תמונה מעורבת. מחד מתארים התסקירים את איכויותיו האישיות של המבקש, את הרקע הקשה ממנו צמח ואת נכונותו ורצונו להיטיב דרכיו. כך, המבקש נגמל מסמים, ובדיקות שתן שבועיות שנערכו בו מזה זמן רב נמצאו נקיות. כמו כן, המבקש השתלב במעגל העבודה, שיתף פעולה עם המסגרת הטיפולית והראה נכונות להתגייס לצה"ל. מאידך, התסקירים המאוחרים יותר מציינים קיומם של דפוסים עבריינים, נסיגה משמעותית בהתקדמות עת איבד את עבודתו ובדיקת גבולות של המסגרת. במסגרת בדיקת הגבולות, חרג המבקש מן ההסכם הטיפולי לו היה מחויב בשירות המבחן ואף הפר את מעצר הבית בו היה נתון במסגרת ההליכים בתיק זה.

           בית המשפט לנוער הרשיע את המבקש ביום 11.8.04 וקבע, כי אינו מורה על שליחתו למאסר בפועל בשל ניסיונותיו להיגמל מסמים, אשר צלחו ככל הנראה, בשל שיתוף הפעולה עם שירות המבחן ובשל התרשמותו מיכולתו של המבקש ומסיכוייו להצליח אם יבחר בדרך הישר. לפיכך נגזרו על המבקש שישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, שמונה חודשי מאסר על-תנאי ששלוש שנים לא יעבור עבירות אלימות, רכוש וסמים מסוג פשע, ארבעה חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות אלימות, רכוש וסמים מסוג עוון, פיצוי המתלונן בסך 2,500 ש"ח, התחייבות בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתם, להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירות אלימות, רכוש או סמים, ארבעה חודשי פסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה, שישה חודשי פסילה על-תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת סמים, עבירת נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, ועבירות על פי סימן ה'1 לפרק י"א לחוק העונשין.

           על גזר-הדין של בית-המשפט לנוער הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשיבה ערערה על קולת העונש, הן ביחס למשך תקופת המאסר בפועל, והן לגבי אופן ריצויו, וזאת בטענה, כי גזר-דינו של בית משפט השלום סוטה ממדיניות הענישה הראויה, ואינו נותן את המשקל הראוי לחומרת העבירות, למספרן הרב ולתוצאותיהן הקשות.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים א' קובו ו-ק' ורדי), לאחר שקיבל תסקירי מבחן נוספים בעניינו של המבקש, קיבל את ערעור המדינה ובפסק-דינו מיום 5.6.05 הטיל על המבקש 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת המעצר, שנה מאסר על-תנאי שלא יעבור עבירות אלימות, רכוש, וסמים מסוג פשע, וששה חודשי מאסר על-תנאי, למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות כאמור, מסוג עוון. יתר חלקי גזר-הדין נותרו בלא שינוי.

           על גזר-דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

           בבקשתו טוען המבקש, כי התערבותו של בית-המשפט המחוזי מנוגדת לציפייתו כי לא יחול מהפך קיצוני בסנקציה המוטלת עליו. כן טוען המבקש, כי יש לסייג את ההלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 ולקבוע, כי היא אינה חלה מקום בו מבקש הרשות לערער לא היה יוזם ההליך בבית-המשפט המחוזי. טענה נוספת שמעלה המבקש היא, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי פוגם בעקרון אחדות הענישה, מאחר ושותפו לעבירות נדון לעונש של מאסר על תנאי בלבד. המבקש אף הפנה לפסיקה של בתי-משפט שלום ומחוזיים, בהם למרות שנעברו עבירות חמורות לא נשלחו העבריינים לבית הסוהר.

           ברמה הפרטנית טען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי עת התעלם מנסיבותיו האישיות, גילו הצעיר בעת ביצוע רוב העבירות, הודאתו, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן והתהליך הטיפולי הממושך שעבר, וכן היותו נקי מסמים תקופה ממושכת.

           המשיבה טענה, כי מדובר בערעור שני על חומרת העונש, אשר אינו מעלה שאלה עקרונית כלשהי המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם למבחני הלכת חניון חיפה הנזכרת. המשיבה טוענת, כי נפסק מפי בית-משפט זה, כי אף קיומו של פער בולט בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן רשות ערעור (ראו רע"פ 5060/04 דוד הגואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אף לעניין הטענה כי יש לסייג את הלכת חניון חיפה הנזכרת, טענה המשיבה כי היא נדחתה על ידי בית משפט זה ברע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

           עוד טענה המשיבה, כי העונש שגזר בית-המשפט המחוזי הינו ראוי באשר הוא מאזן בין אינטרסים של גמול והרתעה על פני אינטרסים של שיקום, וזאת הגם שמדובר בקטין. שכן, מדובר בעבירת אלימות קשה, אשר אך במקרה לא הביאה לתוצאה חמורה מזו שארעה בפועל. עבירה, אשר מהווה חלק ממכת המדינה של תת-תרבות הסכין אשר פשתה במקומותינו. במיוחד הדברים אמורים לנוכח היות המבקש קטין, אשר על אף גילו הצעיר צבר הרשעות רבות בעבירות שונות, הן מבחינת טיבן והן מבחינת חומרתן, ולנוכח תסקירי שירות המבחן האחרונים, מהם עולה, כי הוא טרם עלה על דרך הישר במלוא מובן המילה, שכן קשיים שונים שבים ומביאים אותו לחריגה מן המסגרת הטיפולית ואף לשיבה אל העולם העברייני.

           המשיבה אף שוללת את הטענה כי מרבית העבירות בוצעו תחת השפעת סם, מאחר וטענה זו אינה עולה מן התסקירים או מנסיבות העבירות. כן נשללת הטענה בדבר טעות בגילו של המבקש. נטען, כי בית-המשפט המחוזי לא נקב בגיל מדויק של המבקש בעת ביצוע העבירות וכי הן תאריך הלידה של המבקש והן תאריכי ביצוע העבירות היו בפני בית-המשפט עת גזר את הדין. לבסוף נשללת הטענה לגבי חוסר אחידות בענישה ונטען, כי חלקו של המבקש היה חמור מזה של הנאשם השני וגם עברו של המבקש דנן מכביד יותר משל שותפו.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות.

           הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי הדין, ולפיכך, בהתאם להלכת חניון חיפה, אין הצדקה לבחינה של הבקשה בגלגול שלישי, ודי בזאת על-מנת לדחות את הבקשה.

           גם לגופו של עניין אין מקום לקבל את הבקשה. אכן, הלכת חמדאן הנזכרת, קובעת, כי אין בכך שהמדינה היא יוזמת ההליך בערכאה השנייה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני הערכאה השלישית. לאחר שבית-המשפט המחוזי בחן את מכלול נסיבותיו של המבקש וקבע את קביעתו, אין מקום להתערבות בה, כל עוד לא מדובר בחשש לעיוות דין, אשר אינו מתעורר בענייננו.

           למבקש שורת הרשעות בעבירות, חלקן חמורות, וזאת למרות גילו הצעיר. העובדה שהוא משתף פעולה עם המסלול השיקומי אין בה כדי לשלול את החומרה ממעשיו או את ההצדקה לשולחו למאסר בפועל. צדק בית המשפט המחוזי עת שיקלל אף את אופייה החמור במיוחד של העבירה - דקירה על רקע של מה בכך, בלא כל פרובוקציה מצד המתלונן, את תוצאתה הקשה מבחינת הקרבן, ואת הצורך להרתיע בצורה ברורה הן את המבקש והן צעירים אחרים מבחירה בדרך התמודדות זו.

           לא מצאתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי תימוכין לטענה, כי טעות בגילו של המבקש היא שהביאה להחמרה בעונשו. בית-המשפט המחוזי הביע את סלידתו מן העבירות ונסיבותיהן החמורות. אמנם משמעות הדברים הם שליחת המבקש למאסר בפועל ושלילת האפשרות, כי יתגייס לצבא, אך בנסיבות העניין נראה, כי האיזון שערך בית-המשפט המחוזי ראוי הוא.

           אכן, מתסקירי שירות המבחן עולה רצון של המבקש להשתקם וניסיונות יפים שעשה בכיוון זה. הגם שאין בהם די, חזקה על המבקש שאם, כנטען, הבין את חומרת מעשיו, והוא מבקש להיטיב את דרכיו, ימצא הוא את הדרך לעשות כן אף מבין כותלי הכלא. ההתדרדרות חזרה לפשע בבית הסוהר אינה גזירה משמיים. יכול ויקשה על המבקש לשקם את חייו בבית הסוהר, אך לא מן הנמנע שיעשה כן, וזאת תוך הפנמת חומרת מעשיו ומתן משקל הולם לנזקיהם.